חמישים שנה אחרי, ותיקי מצעד הגאווה בלונדון נזכרים בעצרת הראשונה וה'מעצימה'

לונדון, 27 ביוני (רויטרס) - לפני חמישים שנה, קבוצת פעילי להט"ב צעדה מכיכר טרפלגר בלונדון אל הייד פארק כדי למחות נגד אפליה ולהיאבק על קבלה בעצרת הגאווה הראשונה אי פעם בעיר.

בין הצועדים ב-1 ביולי 1972, שאורגן על ידי קבוצת הפעילים חזית השחרור הגאה (GLF), היה ג'ון ר. לויד, כיום בן 69.

"אה, זה היה מסחרר. זה היה מעצים. חשבנו שנוכל להשתלט על העולם ולשנות אותו לפי מה שאנחנו מרגישים... זה היה גם על שינוי מערכתי," הוא אמר.

רוז קאבני, אישה טרנסג'נדרית בת 73, נזכרה ש"זה היה על לא לתת לאף אחד להגיד לך מי אתה, או מה אתה צריך לעשות. זה היה על אוטונומיה. זה היה על חופש, וזה היה על שמחה."

הומוסקסואליות הוצאה מחוץ לחוק ב-1967 באנגליה ובוויילס עבור בני יותר מ-21. פעילים רצו להוריד את גיל ההסכמה ל-16, כמו אצל זוגות הטרוסקסואליים, בטענה שלא צריך להיות "הגבלת גיל על אהבה." החוק הושווה בסופו של דבר בשנות ה-2000.

בדברים שנשא בביתו בדיל, בדרום אנגליה, סיימון ווטני בן ה-73 עיין בתצלומים ישנים של המצעד ונזכר בסיבות שבגללן הצטרף אליו עם בן זוגו דאז.

"פשוט רציתי לא להיות פושע. חשבתי שזה מקומם שנאלצתי לגדול כמו כל החברים שלי תחת צל החוק," הוא אמר. הצופים הגיבו בדרכים שונות, הוא נזכר.

"חלק ירקו, חלק צעקו. רוב האנשים, אני חושב, היו די המומים ומבולבלים. חלק פשוט הביטו לכיוון אחר."

אריק אולרנסהו, 72, נזכר שהשוטרים באותו יום לא היו גסי רוח אבל נראו "לא נוחים בעליל."

זו הייתה תקופה שבה יציאה מהארון הייתה דבר חדש לחלוטין, אמרה נטי פולרד בת ה-72. "הרעיון שלפיו אנשים לסביות, הומואים, ביסקסואלים וטרנסג'נדרים לא צריכים להסתיר את עצמם אלא למעשה להיות פתוחים לגבי עצמם."

מצעד הגאווה בלונדון גדל והפך לאירוע החד-יומי החינמי הגדול ביותר במדינה, עם 30,000 משתתפים רשומים השנה ואלפים נוספים שלאורכם עמדו ברחובות.

מארגני מצעד הגאווה השנה אומרים שהוא יציין את אותם נושאי הלפיד מלפני 50 שנה, וכן ידגיש את האתגרים שלדבריהם הקהילה עדיין ניצבת מולם ברמה הלאומית והעולמית.

לא רק מסיבה

הפעיל הוותיק פיטר טאצ'ל, שצעד גם הוא באותו יום ב-1972, אמר שהוא חש ש-Pride הפך בשנים האחרונות למסחרי מדי ולתאגידי, וכי ישתתף באירוע חלופי.

"היום זה בעצם הפך למסיבה גדולה. ומסיבות זה בסדר, אבל אנחנו גם צריכים למחות כי עדיין יש עניינים לא סגורים, עדיין יש קרבות שהקהילה שלנו צריכה להילחם בהם ולנצח בהם."

טאצ'ל אמר, למשל, שהיה רוצה לראות פישוט של התהליך שבאמצעותו אנשים טרנסג'נדרים משנים את זהותם החוקית.

חלק מהפעילים הוותיקים הרהרו בשבריריות של הזכויות שהשיגו.

"העולם הזה אכן יכול, כפי שאנו רואים למרבה הצער ברוסיה ובמקומות אחרים, להשתנות בן לילה ולהילקח. ואין שום חירות שאי אפשר להפוך לאחור," אמר ווטני.

הרופא הלבנוני ג'וואד, 27, שמסר רק את שמו הפרטי, אמר שהוא יצעד בגאווה בלונדון בקיץ הזה לראשונה משום שהוא עצמו היה יעד לשנאה הן בלבנון והן ברוסיה.

"כמעט נעצרתי בגלל שהייתי הומו על ידי מיליציה כלשהי בלבנון. אז בגלל שאני לא מרגיש בטוח שם ולא מסוגל לחיות את חיי בחופשיות כהומו, הייתי חייב לעזוב," הוא אמר.

"אני לא יכול להיות מי שאני שם באמת בלי להסתתר כל חיי."

ג'וואד אמר שהוא אסיר תודה לצועדים המקוריים שסללו את הדרך לדורות הבאים.

"עבור הרבה אנשים זה אולי רק מצעד, אבל עבורי זה אומר הרבה יותר. זה אומר שאני יכול ללכת בבטחה במקום מסוים ולדבר על הבעיות שלי. לדבר על הזכויות שלי, וגם לאמץ את המיניות והנטייה שלי."