הצבא פותח את שעריו למתגייסים עם HIV

TL;DR

• בית משפט פדרלי מבטל את איסור הגיוס לצבא על אנשים חיוביים ל-HIV.
• אייזיה וילקינס וקווין דיז משתפים סיפורים אישיים של דחייה וחוסן.
• מאבקים משפטיים מדגישים את הסטיגמה המתמשכת נגד HIV.
• מדיניות הצבא מאותגרת כמיושנת ולא מדעית.
• נותרה תקווה למי שמוכנים לשרת.

בתפנית מפתיעה, בית המשפט לערעורים של ארצות הברית במחוז הרביעי פתח מעט את הדלת עבור אנשים החיים עם HIV להתגייס לצבא, מהלך שזכה לשבחים כניצחון משמעותי לזכויות להטב"ק ולמאבק בסטיגמה. הפסיקה הזו מגיעה אחרי שנים של מאבקים משפטיים והתמודדויות אישיות שעברו אנשים אמיצים כמו אייזיה וילקינס וקווין דיז, שנאבקו ללא לאות על זכותם לשרת.

אייזיה וילקינס, התובע הראשי בתיק, הביע את שמחתו ואמר, "זה פשוט ממשיך להראות שיש תקווה במאבק. הדברים נראו קודרים אחרי הטיעונים בעל פה שלנו בווירג'יניה. אני חושב שזה פשוט מדגים שהמדע יכול לגבור." התחושה הזו מהדהדת עמוקות, במיוחד לנוכח ההימור האישי הכרוך בכך. וילקינס, שהוא הומו מוצהר, דמיין קריירה צבאית ארוכה, אך חלומו התנפץ כשהוא אובחן ב-HIV במהלך אירוע אימונים בווסט פוינט.

"אתה באמת שם ביום הגרוע ביותר בחייו של מישהו כדי לעזור לו לקבל את הסיוע שהוא צריך," נזכר וילקינס כשדיבר על שאיפותיו בתחום התעופה הצבאית. אבל אחרי האבחון שלו, הוא הוצא מהתוכנית ללא טקס, מה שהוביל לכמה מהימים האפלים בחייו. למרבה המזל, הוא מצא תמיכה במקומות בלתי צפויים, כולל משפחתו השמרנית, שהפתיעה אותו בקבלתה.

הסיפור של קווין דיז דומה לזה של וילקינס במובנים רבים. כצוער באקדמיה הימית, דיז קיבל את החדשות המחרידות על סטטוס ה-HIV שלו ממש לפני סיום הלימודים. "זה היה בלי ספק היום הקשה ביותר בחיי," הוא נזכר. התיק שלו, Deese & Doe v. Austin, הפך לאתגר משפטי תקדימי נגד המדיניות המפלה של הצבא, ובסופו של דבר הוביל להסדר שאִפשר לו לשרת במילואים של חיל הים.

המסעות של שני הגברים מדגישים את המאבק המתמשך נגד הסטיגמה סביב HIV. כפי שציין עורך הדין סקוט סקואטס, שהיה בחזית המאבקים המשפטיים הללו, חלק גדול מהעבודה כולל חינוך בסיסי על HIV. "הצבא העלה חששות לגבי גישה לתרופות במהלך פריסה, תרומת דם והעברה בשדה הקרב," הוא הסביר. ואולם, הטיעונים הללו נשענים על הנחות מיושנות שאינן משקפות את המציאות של הטיפול המודרני ב-HIV.

הסיפורים של וילקינס ודיז מדגישים את ההשפעה האישית של המדיניות הללו ואת החוסן של מי שמסרבים להישתק. וילקינס הדגיש את חשיבות הייצוג, ואמר, "הרגשתי שיש לי אחריות כלפי אנשים שחיים עם HIV, שאינם נמצאים במקום שבו הם יכולים להשמיע את קולם." המאבק שלהם אינו רק על שאיפות אישיות; הוא על סלילת הדרך לדורות הבאים.

בעוד הצבא מתמודד עם מדיניותו, המסר מהאנשים האמיצים הללו ברור: המאבק רחוק מלהסתיים. דבריו של דיז מהדהדים בעוצמה: "זה לא נגמר אלא אם כן אתם מחליטים שזה נגמר. התוצאה היחידה שאתם יכולים להבטיח היא אם תחליטו להפסיק להילחם." כעת, כשהדלת פתוחה מעט, רבים מקווים לעבור דרכה ולשרת את ארצם, ולהוכיח כי חיים עם HIV אינם צריכים להיות מחסום לשירות בצבא.

בעוד אנו חוגגים את הניצחון הזה, בואו נזכור שהמאבק בסטיגמה נמשך. למי שמוכנים לעשות את הצעד, העצה פשוטה: היו כנים לגבי מצב בריאותכם ותעדו כל אינטראקציה עם המגייסים. הדרך עשויה להיות רצופה אתגרים, אבל עבור רבים, ההזדמנות לשרת שווה כל מאמץ. בעבר הצבא אולי סגר את שעריו, אבל כעת הם פתוחים לרווחה עבור אנשים החיים עם HIV ולהוטים לשרת את ארצם. העתיד נראה בהיר יותר, והתקווה כבר באופק.