לפני האפליקציות, תשוקה קווירית נלכדה

TL;DR

• הספר החדש של Michael Alago מציג תשוקה קווירית דרך דיוקנאות פולארויד.
• האוסף כולל כמעט 200 תמונות אינטימיות מ-1998 עד 2009.
• עבודתו של Alago משקפת עידן שלפני אפליקציות ההיכרויות, של חיבור ואינטימיות.
• הגישה שלו לצילום מושרשת בטוב לב ובפתיחות.
• הספר לוכד רגע ייחודי בהיסטוריה הקווירית.

הרבה לפני החלקות, הודעות שנעלמות ומשיכה המוזנת על ידי אלגוריתמים, היו פולארוידים. היה קשר עין. היה אומץ. היה לגשת למישהו כי חשבת שהוא יפה ולראות מה יקרה אחר כך. הרוח הזו עוברת דרך Polaroid Encounters: 1998–2009, הספר החדש ביותר מאת הצלם ומנהל המוזיקה לשעבר Michael Alago, אוסף של כמעט 200 דיוקנאות אינטימיים של גברים שצולמו ברחבי ניו יורק, לוס אנג'לס, דאלאס, ניו אורלינס וסן פרנסיסקו במהלך עידן מובחן של החיים הקוויריים שלפני האפליקציות. הספר, שיצא במהדורה מוגבלת דרך Shining Life Press, הוא מונוגרפיית הצילום הרביעית של Alago לאחר Rough Gods, Brutal Truth ו-Beautiful Imperfections. אבל דווקא הספר הזה מרגיש אישי במיוחד. בשיחה איתנו, Alago תיאר את החזרה לתמונות הללו כחוויה רגשית בדרכים שלא ציפה להן. “אני מרגיש שמחה סוף סוף לשתף את הפולארוידים האלה עם העולם,” הוא אמר. “אני גם מרגיש מעט מלנכוליה, ותוהה מה עלה בגורלם של הגברים מלפני כל כך הרבה זמן.”

לפני Grindr, היה אומץ

התצלומים של Alago קיימים בעולם שקהל קווירי צעיר עשוי להכיר יותר דרך מיתולוגיה מאשר דרך זיכרון. האוסף, שצולם בין 1998 ל-2009, מתעד מפגשים עם זרים, אהובים, מפתחי גוף, קשוחים, פאנקיסטים וחברים. חלק מהתמונות צולמו בחדרי כושר, אחרות בדירות, ואחרות ברגעים שמרגישים ספונטניים ובלתי אפשריים לשחזור. הגישה שלו הייתה ישירה. “מעולם לא הייתה לי בעיה לגשת לגבר יפה וליידע אותו שאני אמן ולשאול אם אוכל לצלם אותו,” אמר Alago. “הייתי צעיר ומתוק, וברוב הפעמים הגברים אמרו כן.” הפתיחות הזו לא הייתה הצגה. היא הייתה יסודית. Alago גדל כהומו גלוי בברוקלין החסידית ונכנס לבגרות כשהוא שקוע בסצנת הפאנק של ניו יורק לפני שהפך לאחד מאנשי ה-A&R המשפיעים ביותר בתעשיית המוזיקה. “מעולם לא הייתי בארון,” הוא אמר. כששאלתי איך זה עיצב את האופן שבו הוא נע במרחבים כמו פאנק ועסקי המוזיקה, התשובה שלו נשארה פשוטה. “תמיד הייתי אדם שאוהב ליהנות, ואנשים הגיבו אליי בטוב לב.”

האיש שהחתים את Metallica מצא אובססיה אחרת

עבור רבים, שמו של Michael Alago עדיין מעורר זיהוי מיידי מסיבה אחרת. בגיל 24, הוא החתים את Metallica ב-Elektra Records. בהמשך כללה הקריירה שלו עבודה עם White Zombie, John Lydon, Misfits, Cyndi Lauper, והפקה בפועל של האלבום האחרון של Nina Simone. ההצלחה הגיעה במהירות, אבל הצילום תמיד התקיים לצדה. כשנשאל אם היה רגע שבו עצר וחשב, איך זו בעצם החיים שלי? Alago צחק על הרעיון. “כן, עצרתי וחשבתי, ‘איך זו בעצם החיים שלי?’ אבל תמיד היו לי אינסטינקטים נהדרים, והפכתי להצלחה אדירה. ההצלחה הזו דחפה אותי במשך 25 שנים להיות העובד הקשה ביותר שיכולתי להיות.” בסופו של דבר, הצילום חדל להיות עבודה מקבילה והפך לאירוע המרכזי.

גבריות, אינטימיות, וסרט מיידי

אם יש דבר אחד שקושר את הדיוקנאות של Alago לאורך עשורים, הרי זו הוקסמות. כששאלתי מה ממשיך למשוך אותו אל הגבריות כנושא, התשובה שלו הייתה מיידית. “אני אישית מוקסם מהריח, מהשרירים, ומהסקסיות הכללית של גברים.” ובכל זאת, Polaroid Encounters לעולם לא נקרא כמציצנות מנותקת. אפילו ברגעיו הפרובוקטיביים ביותר, יש שם חיבה מתחת לפני השטח. האינטימיות הזו נובעת מאמון. “תמיד הייתה לי גישה עדינה וטובת לב לצילום,” הוא אמר. “הטוב לב הזה אפשר לגברים להיפתח ולהיכנע למצלמה.” פורמט הפולארויד הגביר את התחושה הזו. Alago התנסה לראשונה במצלמות בשנות ה-70 וה-80 לפני שנקשר לסרט מיידי. “אהבתי סרט מיידי מאז היום שבו גיליתי אותו לראשונה,” הוא סיפר לי. “התמונה הייחודית ההיא הרגישה כל כך מיוחדת, עד שהיא העניקה גם לצילומים וגם לעבודה איכות מרשימה ובולטת.” הוא עדיין חש את המשיכה הזו היום והתבדח שהוא מוכן לחזור ל-B&H כדי לאסוף את מצלמת האינסטנט החדשה ביותר.

Robert Mapplethorpe, ניו יורק, ומה שנותר

יש גם חוט אמנותי נוסף השזור לאורך האוסף: Robert Mapplethorpe. Alago הפך לראשונה למכור לאחר שראה את עטיפת Horses של Patti Smith, ובהמשך התקשר למופת לחנות של Mapplethorpe בזמן שעבד ב-Elektra. בתחילה הוא נדחה. ימים לאחר מכן, Mapplethorpe חזר אליו. השיחה הזו הפכה לידידות שנמשכה עד מותו של Mapplethorpe ב-1988 וכללה ארוחות ערב ב-West Village, לילות בילוי ושיחות ארוכות על אמנות. ההשפעה נשארה איתו. מסגרות מרובעות. דיוק. יופי גברי ללא התנצלות. אבל עבודתו של Alago מרגישה פחות נשלטת ויותר חיה. כשנשאל אם הוא רואה ב-Polaroid Encounters יצירה תיעודית, אירוטית, רומנטית או משהו אחר לגמרי, הוא אמר: “אני תמיד שואף לאירוטיות בעבודה שלי. אני חושב שמעצם ההגדרה יש בה גם רכיב תיעודי, בגלל מסגרת הזמן הספציפית שבה צולמו התמונות.” ייתכן שזה מה שמעניק לצילומים האלה את כוח העמידה שלהם. הם מתעדים תשוקה, כן. אבל הם גם משמרים גרסה של חיים קוויריים שהתקיימה לפני שהכול הפך לחיפוש. תמונה אחת עדיין נשארת איתו. “הפולארויד האהוב עליי בספר הוא של Massimo עם עיניים עצומות,” אמר Alago. “התמונה מרגישה גם קשוחה וגם עדינה, מאוד פגיעה.” ואם הוא יכול היה לשלוח מסר לעצמו מ-1998? “אוקיי ילדים, בבקשה אל תשתו ואל תיקחו סמים. זה מוביל לשום מקום. אתם לא רוצים להתעורר צלולים וממוקדים ולגרום לחיים שלכם לקרות בצורה גדולה ומבריקה?” אולי זה מה ש-Polaroid Encounters באמת הופך אליו בסוף, לא רק אוסף של גברים, אלא אוסף של רגעים ש-Michael Alago היה בר־מזל מספיק לחיות.