אמריקה בת 250: אסון יום הולדת

TL;DR

• מסיבת יום ההולדת ה-250 של אמריקה היא מבוכה תרבותית.
• רשימת ההופעות כוללת מופעים קיטשיים כמו Vanilla Ice ו-UFC.
• מבקרים טוענים שהיא לא מייצגת את התרבות האמריקאית האמיתית.
• חדשנות תרבותית אמיתית מגיעה מקולות מגוונים ומודרים.
• האירוע משקף בעיה רחבה יותר של בידור מיינסטרים תפל.

אין שום דבר שצועק "ההבטחה המתמשכת של הדמוקרטיה האמריקאית" יותר ממסיבת יום הולדת שנראית יותר כמו פרק גרוע של תוכנית ריאליטי מאשר חגיגה של 250 שנות היסטוריה. הנשיא דונלד טראמפ עורך מסיבה במדשאת הבית הלבן, עם כלוב UFC ועם הצלילים הענוגים של Vanilla Ice. כן, שמעתם נכון. היריד המדינתי האמריקאי הגדול מתגבש להיות התירוץ הקיטשי, המבלבל והעצוב ביותר שאפשר לדמיין לאבן דרך לאומית.

אמריקה, מדינה שנתנה לעולם הכול מג'אז ועד תרבות דראג, עומדת לציין את יום הולדתה ה-250 עם רשימת הופעות שיכולה לגרום אפילו לפטריוט הנלהב ביותר להירתע במבוכה. במקום חגיגה שמכבדת את המרקם התוסס והמגוון של התרבות האמריקאית, אנחנו מקבלים קונצרט נוסטלגיה שנראה כאילו תוכנן בידי ועדה של אנשים שפשוט לא מחבבים מודרניות. זה כאילו מישהו מסר למתאם בידור של קזינו אזורי לוח Pinterest והרגל מתונה של קוקאין כדי ליצור את המופע הזה.

אבל בואו לא נמתיק את זה: זו לא סתם מסיבה גרועה; זה שיקוף של מצוקה עמוקה יותר בתרבות האמריקאית. תעשיית הבידור הפכה למכונה שמייצרת שוב ושוב את אותו תוכן ממוחזר, את אותה נוסטלגיה ואת אותם המשכים שאף אחד לא ביקש. זה כאילו אנחנו לכודים בתא הד ציבורי תרבותי, שבו נראות מתבלבלת עם משמעות ופופולריות מתבלבלת עם חשיבות.

מה שמקומם במיוחד הוא שהאירוע הזה מגיע בזמן שבו התרבות האמריקאית האמיתית דווקא משגשגת—פשוט לא במיינסטרים. אמנים ברחבי המדינה יוצרים עבודות בחדרי שינה, במרתפים ובמרחבים עצמאיים, ומעצבים שפות תרבותיות חדשות שמאתגרות את הסטטוס קוו. אלה הקולות שצריך לחגוג, לא את המופעים העייפים שנשלפו מהפרישה בשביל ריגוש זול.

אמריקה ראויה למסיבת יום הולדת שתהיה ראויה למורשתה. אנחנו אומה רועשת, כאוטית וסותרת, והכאוס הזה הוא מה שהופך את התרבות שלנו לחזקה. ההישגים האמנותיים הגדולים ביותר שלנו צמחו מן השוליים, מאנשים שסירבו לקבל את הגרסה של אמריקה שנמסרה להם. מהגרים, מלכות דראג, פאנקיסטים, ועוד אינספור קולות מודרים אחרים הם מקור החיים של החדשנות התרבותית שלנו.

במקום לחגוג את ההיסטוריה העשירה הזו, נשארנו עם רשימת הופעות שנראית כמו סטירה בפרצוף למהותו של מה זה אומר להיות אמריקאי. האמנים המעורבים מתרחקים מהר יותר ממה שאפשר לומר "אולימפיאדת התלונות", ורבים מהם מסרבים להשתתף במחזה הפוליטי הזה. Morris Day and The Time הבהירו שאינם רוצים כל חלק בזה, ומי יכול להאשים אותם? אף אחד לא רוצה להתעורר ולגלות שהפך בטעות לבידור של מסיבה שנראית יותר כמו מצב בני ערובה מאשר חגיגה.

במדינה שהפיקה ג'אז, דיסקו, פאנק, ואינספור צורות אמנות אחרות שעיצבו מחדש את העולם, זו טרגדיה שאנחנו חוגגים עם תערובת מוזרה של WWE ווייבים של יריד מחוזי. אמריקה ראויה ליותר מזה. אנחנו צריכים חגיגה שמשקפת את הרוח האמיתית של האומה שלנו—כזו שמחבקת את הכאוס המבולגן והיפה שלנו ומכבדת את הקולות שממשיכים להגדיר מחדש מה אמריקה יכולה להיות.

אז הנה התקווה שככל שנתקרב לאבן הדרך הזו, נוכל להעביר את המיקוד ממחזה זול לחגיגה אמיתית של כל מה שהופך את אמריקה לחיה וייחודית. כי בסופו של יום, אנחנו לא רק מדינה; אנחנו שטיח חי ונושם של סיפורים שמחכים להיספר. וזה יום הולדת ששווה לחגוג.