הכישרון הקווירי של ברודוויי מקבל את הקצב

TL;DR

• ברודוויי דוחקת כישרון קווירי לשוליים לקראת טקס פרסי הטוני.
• הערותיו של מייקל ארדן מעלות חששות בנוגע לשיווק לקהלים שמרניים.
• הופעות קוויריות בולטות הוזנחו בעונת הפרסים הזו.
• המאבקים הכלכליים של ברודוויי עשויים להשפיע על הייצוג הקווירי.
• על הקהילה לטפל במגמות האלה לפני שיהיה מאוחר מדי.

ככל שטקס פרסי הטוני מתקרב, ההתרגשות סביב ברודוויי מורגשת היטב, אבל לא הכול הוא נצנצים וזוהר. בעל הטור מויסס מנדז השני מרים גבה לנוכח ההיעדר הבולט של כישרון קווירי במועמדויות השנה, וזו שיחה שפשוט אי אפשר להתעלם ממנה. האם ברודוויי נסוגה חזרה לארון דווקא כשחשבנו שהיא יוצאת ממנו בסטייל?

קחו רגע לחשוב על ראיון שנערך לאחרונה עם מייקל ארדן, הבמאי ההומו הגלוי מאחורי ההפקה עטורת השבחים של The Lost Boys. אף על פי שההצגה גרפה 12 מועמדויות מרשימות, סירובו של ארדן להגדיר באופן חד-משמעי את אחת הדמויות כהומו מעלה שאלות רציניות. כשנשאל על התת-טונים ההומוארוטיים של ההצגה, ארדן הודה ברמז של קוויריות אך מיהר להסיט את הדיון ולהגדיר מחדש את זהות הדמות באופן שנשמע יותר כמו אסטרטגיית שיווק מאשר ייצוג אותנטי של חוויות קוויריות.

הערותיו של ארדן על הדמות סם, ששר על כך שה"כוח העל" שלו הוא להיות קווירי, חושפות הרבה. הוא מתעקש שהשיר עוסק בהשבת המילה "queer" לשימוש רחב יותר, ובכך מרחיק אותה מזיהוי פשוט כגבר הומו. הדבר מעלה את השאלה: האם ברודוויי ממעיטה במכוון בסיפורים הקוויריים שלה כדי לפנות לקהל רחב יותר, ואולי שמרני יותר? זו מחשבה מטרידה, במיוחד כשמביאים בחשבון את הלחצים הכלכליים שפוקדים כיום את תעשיית התיאטרון.

ברור, יש לנו הפקות כמו Cats: The Jellicle Ball ו-The Rocky Horror Show שמבליטות את הקוויריות שלהן, אבל איפה שאר הסיפורים הקוויריים המפורשים? רשימת המופעים האחרונה נראית ככזו שנרתעת מלאמץ במלואם נרטיבים של להטב"ק. אפילו Dog Day Afternoon, שמתמקד במסע של בת זוג טרנסג'נדרית, משווק בעיקר כסיפור שוד ולא כחקירה נוגעת ללב של אהבה וזהות.

ואל נשכח את מועמדויות הטוני שהותירו הופעות קוויריות רבות ללא הכרה. הביצוע קורע הלב של צ'סטי מור ב-Cats וההופעה המדהימה של טסה תומפסון ב-The Fear of 13 נעדרו באופן בולט. כאילו הפרסים מפנים את מבטם מן הלב הפועם של מה שהופך את ברודוויי לחיה ותוססת.

בעוד ברודוויי מתמודדת עם זהותה בתוך מגבלות כלכליות, דילול היוקרה התרבותית שלה מורגש היטב. נראה שהתעשייה עושה צעד אחד קדימה ושלושה צעדים אחורה, ומתירה כדור גומי של בעיות שעלול לאיים על עצם יסודותיה. המחסור בכישרון ובסיפורים קוויריים על הבמה הוא דאגה משמעותית שחייבים לטפל בה לפני שיהיה מאוחר מדי.

בסופו של דבר, ברודוויי תמיד הייתה מקלט עבור הקהילה הקווירית, מקום שבו אפשר לספר סיפורים של אהבה, אובדן וזהות בלי פחד. אבל אם המגמה הנוכחית תימשך, ייתכן שנמצא את עצמנו עדים לברודוויי שפחות עוסקת בייצוג ויותר בלרצות את המכנה המשותף הנמוך ביותר. הגיע הזמן שקהילת התיאטרון תתעורר ותכיר בחשיבות של אימוץ שורשיה. אחרת, אנחנו מסתכנים באובדן הלב עצמו של מה שהופך את ברודוויי לכל כך מיוחדת.