סיוט בבתים ניידים עבור הדיירים

TL;DR

• דיירים מתמודדים עם עובש ואיומי פינוי
• משקיעים תאגידיים מעלים שכר דירה ועמלות
• אמריקאים פגיעים רבים מושפעים מכך
• הקריאות להגנות טובות יותר הולכות וגוברות
• המאבקים המשפטיים נמצאים במגמת עלייה

ברוכים הבאים לסיוט של מגורים בבתים ניידים, שבו הדבר המפחיד יותר מהשכירות הוא העובש השחור שמטפס במעלה הקירות. אליה בראון ובן זוגה מייסון אוברדוביץ' חשבו שמצאו דירת שני חדרי שינה נעימה בקהילת Buck Island Manufactured Home Community בצפון מיסיסיפי. אבל מה שהם קיבלו היה מופע אימים היישר מסדרת ריאליטי גרועה.

לאחר שנכנסו, הם גילו במהירות שדלת הכניסה שלהם הותקנה הפוך, עובש שחור צמח כאילו ניסה לזכות בתחרות יופי, והחלונות נאטמו בצורה כל כך גרועה שאפשר היה לחשוב שהם בכלל פתוחים לפגעי מזג האוויר. וכאילו זה לא מספיק, צינור ביוב התפוצץ והציף את ביתם בריח שבראון תיארה כדומה ל"גופה מתה." מקסים, נכון?

למרות ששילמו 675 דולר בחודש, הם מצאו את עצמם לכודים במעגל של הזנחה, מבקשים שוב ושוב תיקונים שלעולם לא הגיעו. במקום זאת, הם קיבלו מכתב מ-Homes of America, בעלת הבית התאגידית של הפארק שלהם, שבו נכתב שהגיע הזמן לארוז את חפציהם. למה? כי עלות התיקון של ביתם עלתה על ערכו. לכן הוצעה להם הזדמנות לקנות את היחידה הנגועה בעובש תמורת 1,000 דולר. ספוילר: הם סירבו.

אבל הם לא היו לבד במאבק הזה. ברחבי ארה"ב, כ-22 מיליון בני אדם חיים בקהילות של בתים ניידים, שלעתים קרובות הן המעוז האחרון של דיור בר-השגה עבור מי שאינם מצליחים לעמוד בקצב העליות המטורפות בשכר הדירה. עם זאת, ככל שמשקיעים תאגידיים מסתערים פנימה, הקהילות הללו נעשות פחות ברות-השגה ויותר מוזנחות. מומחים ודיירים כאחד ציינו כי הזרמת ההון הגדול לפארקים הללו הובילה לשכר דירה גבוה יותר, תחזוקה גרועה יותר, ויחסים רעילים בין ההנהלה לדיירים.

ג'ון קלאברזה, נשיא ה-Florida Federation of Manufactured Home Owners, קלע בול כשאמר, "ישנם כמה מהבעלים החדשים שנראה כי הם מתנהלים מול הדיירים שלהם בצורה הוגנת יותר, ויש כאלה שפשוט חסרי רחמים." זה עניין של מזל אם תקבלו בעל בית סביר או מפלצת תאבת-כסף.

קחו למשל את Buck Island. קהילה זו, שבה 192 מגרשים, היא רק אחת מני רבות שבבעלות Homes of America, חברה קשורה ל-Alden Global Capital, פירמה הידועה לשמצה ברכישת נכסים, קיצוץ עלויות, והותרת הדיירים במצוקה. מנהלת Buck Island, ג'סיקה קלוורט, סירבה להגיב על המצב, ו-Homes of America שתקה לחלוטין לפניות לקבלת מידע. נשמע כמו מקרה קלאסי של אחריות תאגידית, נכון?

רבים מהדיירים הם קשישים, אנשים עם מוגבלויות, ומשפחות שמתקשות לגמור את החודש. הם לכודים ברשת של עלויות עולות ותנאי מגורים מידרדרים. העלות הממוצעת של בית נייד חדש היא כ-131,200 דולר, שאמנם זול יותר מבית מסורתי, אך עדיין סכום נכבד עבור מי שחיים על הכנסה קבועה.

בעולם שבו החלום האמריקאי של בעלות על בית נראה כאילו הוא חומק מידיים, יש מחוקקים שנרתמים למשימה. מיין העבירה חוקים להגנה על דיירי בתים ניידים, והעניקה להם זכות קדימה לרכישה כאשר הפארקים שלהם מוצעים למכירה. בינתיים, מישיגן פועלת לחיזוק התקנות כדי להגן על דיירים מפני שיטות ניצול.

אבל עבור דיירים כמו בראון ואוברדוביץ', המאבק רחוק מלהסתיים. מול פינוי, הם פנו לעזרה מארגון מקומי ללא מטרות רווח, Housing Education and Economic Development (HEED), ששלח מכתב להנהלת Buck Island המפרט את הזנחת ביתם. אך החלופות שהוצעו היו גרועות לא פחות, כאשר באחת היחידות התגאתה אפילו בכתם עובש שחור גדול יותר. פשוט מצב של הפסד כפול!

ככל שיותר דיירים נאלצים לקנות את היחידות שלהם או לעזוב, הקהילה מצטמצמת. בראון קוננה, "אין לנו את האשראי או הכסף ללכת לשום מקום אחר." ועם Homes of America שמסרבת לקבל תשלומי שכירות, ברור שהמאבק לתנאי מחיה ראויים בפארקים של בתים ניידים רק מתחמם. זהו מאבק על כבוד, זכויות, וגג מעל הראש בעולם שנראה אדיש יותר ויותר למצוקתם.