להזדקן כקוויר ועדיין להיות סקרן

TL;DR

• קלייטון ה. אקארד משקף על מסעו הקווירי כגבר ביסקסואל.
• הוא מדגיש את החשיבות של להישאר סקרן ופתוח לשינוי.
• אקארד נזכר במצעד הגאווה הראשון שלו ב-1979 ובהשפעתו.
• הוא דן בהתפתחות השפה והזהות הקווירית.
• המאמר חוגג את המסע המתמשך של גילוי עצמי וקהילה.

מישהו קרא לי לאחרונה זקן, כאילו חציתי את קו הסיום במרוץ שמעולם לא הסכמתי להשתתף בו. “אחד מהזקנים שלנו,” הם אמרו — כמו פריט מוזיאוני עם דופק. אני עדיין מגלה מה המילה הזו דורשת ממני. זו לא התנגדות, אלא יותר השהיה כדי להבין את משקלה. הייתי מעדיף לשמור על הזכות לומר אמת לשלטון מאשר להצטרף לשורותיו. ואם להיות כן, חלק ממני יודע בדיוק איך להציג את התפקיד הזה בדרך שתזכה למחיאות כפיים — ואני לא לגמרי סומך על החלק הזה בי.

יש גרסה של הזהות הזו שמתאימה בצורה חלקה, שמרגיעה, שמאשרת את מה שאנשים רוצים שהזדקנות תיראה כמותו. הקדשתי חיים שלמים ללמידה איך להיות קריא. אני לא בטוח שאני רוצה להשתפר בזה עכשיו. כמה בקרים אני קולט את ההשתקפות שלי בזכוכית של הרכבת התחתית. אני רואה גם את פני העבר שלי וגם פנים אחרות ששואלות מה הלאה. אני חושב כמה מוזר זה עדיין להפוך למי שאני.

הקדשתי חיים שלמים לאילוף מחדש של מה שפעם קראנו לו הישרדות: הידוק הלסת, שמירה על הקו, הקפדה שניראה מספיק מכובדים כדי לסבול אותנו. כל כך הרבה הכחשה שהתחפשה לקוד. עכשיו אני מנסה להשתחרר, להקשיב, לזכור שסקרנות היא תרגול. אני חוזר במחשבה למצעד הגאווה הראשון שהשתתפתי בו — קיץ 79', פיטסבורג, אולי 120 אנשים בסך הכול, תהלוכה של אומץ לא תואם. הצטרפתי כי השקט נעשה בלתי נסבל.

עברנו ליד בתי אבן חומים עם וילונות שרעדו ממבטים זהירים, וליד חזיתות חנויות שהעמידו פנים שלא שמו לב. היו מחסומים, לא היו מצופים. רק נשימה ופחד וכמה טמבורינים שאולים, מחייכים למצלמות ולשבועונים שהדפיסו את מה שהרשתות התעלמו ממנו. באותו יום למדתי מה יכול להיות קנה מידה: קהל קטן יכול לשאת את העולם כולו אם הלב של כל אחד מכוון להישרדות. באותו קיץ עמדתי גם בקנה המידה של זה — גאוות ניו יורק, המצעד בוושינגטון — שם המספרים שלנו תורגמו למשהו קריא, למשהו שהעולם יכל לזהות כתנועה ולא כסיכון.

לא רגעי האותיות הגדולות ב-Mall, לא הכותרות הלאומיות, אלא הצליל של 120 הצעדים האלה מהדהד על המדרכה. ההיסטוריה זוכרת את התהלוכות; אני זוכר את המדרכות שהתפצלו מהן. השנים המוקדמות ההן עיצבו אותי, אבל רק כמו שחימר זוכר את המגע הראשון של הקדר. שאר הצורה באה אחר כך — במה שהעזנו להיות אחרי שהתהלוכה התפזרה, בסדקים ובשברים הזעירים של פריט המוזיאון שנהפכנו אליו מאז.

מה שבנינו אז לא תוכנן להיות מובן בקלות. זה היה מבולגן, לא אחיד, לעיתים בלתי קריא. אני חושב על גאווה עכשיו — על קנה המידה שלה, על הבהירות, על האופן שבו אפשר לקרוא אותה במבט אחד. כמובן שיש עוצמה בנראות הזו. אבל יש גם תסריט. דרך להופיע שמסתכנת בלהפוך לציפייה בפני עצמה. אני תוהה, לפעמים, אם “זקן” נושא תסריט דומה. גרסה של העצמי שקל יותר לקבל מאשר לערער עליה.

יצאתי מהארון כשהשתמשתי בניב ישן, בירושה. גיי או לסבית — אלה היו הקטגוריות המאושרות. “בי” הייתה המילה שלחשו, כמו וידוי — אמורפית מדי מכדי לסמוך עליה. הייתי נרתע כשאמרתי אותה, כאילו הגשתי לעולם משפט לא גמור. שנים אחר כך, כשהקהילה שלנו החלה להתפצל ולהתרחב בו-זמנית — כשהמגדר נעשה שיחה במקום קטגוריה — הרגשתי משהו בי משתחרר. בפעם הראשונה, המילים לא הרגישו שאולות. יכולתי לומר בי-קוויר ולהתכוון לזה כחגיגה, לא כהתנצלות.

השינוי לא היה רק בשפה; הוא היה באנרגיה שסביבה. אפשר היה להרגיש את הסדר הישן מתרופף. כינויי גוף התרבו, גופים הפכו להצהרות, ומה שבעבר הפחיד החל להרגיש כמו רשות. כמה רטנו. הם רצו שהמהפכה תשמור על אוצר המילים הישן שלה. אני נרשמתי לדקדוק החדש הזה — זה שמסרב לסופים.

אחרי עשרות שנים של ליטוש אמנות התרגום — בין חדרים סטרייטיים לבארים קוויריים, בין הגבריות שנדרשה ממני לבין הרוך שגופי השתוקק לו — ידעתי איך להחליף קודים. פשוט לא ידעתי שיום אחד אזכה לכתוב את שלי. מה שמרתק אותי עכשיו הוא אי-הציות המאושר של כל זה, האופן שבו החוצפה כבר לא זקוקה להתנצלות.

אני שומר לעצמי את החירות לקרוא לעצמי לא גמור, עדיין לומד את האופנים שבהם השפה שלנו ממשיכה לשנות צורה. נאמר לי שהגוף מאט והרוח נעשית שלווה. שלי מסרבת. הגוף שלי מעולם לא היה שקט. הוא מהמהם אחרת עכשיו, אבל השיר עדיין חזק — תשוקה וסקרנות בדואט. יש ימים שאני מאמין בזה במלואו. יש ימים אחרים, אני שומע את השפה הישנה שבה וחודרת פנימה — דעיכה, אובדן, פחות — ואני צריך לתרגם את עצמי שוב.

אני חושב על השינויים האלה פחות כעל דעיכה ויותר כהעצמה, אף שגם זה נשמע מסודר מדי. מה שעשיתי הוא לא כל כך להשיל את העבר אלא לגדול מעבר לו. כל התפתחות שחייתי הותירה עקבות, רכים ומכוונים — נשמרו בהישג יד, לא כדי להתאבל אלא כדי לעשות בהם שימוש חוזר. יש לילות שאני חש בנוכחותם, שכבות של עצמי המהמהמות מתחת לזו הנוכחית — הוכחה ששרדתי באמצעות השתנות.

כשהייתי צעיר יותר, חשבתי שחידוש עצמי פירושו בריחה: ערים חדשות, אהבים חדשים, מראות חדשות. טעיתי לחשוב שתנועה היא טרנספורמציה. חידוש עצמי קורה עכשיו מתחת לפני השטח, כמו תאים שכותבים את עצמם מחדש בשקט בזמן שאני ישן. אינני מתאבל על מה שנעלם. אני שומר אותו קרוב, מקופל בתוך הבד. הילד שצעד באותו מצעד קטן עדיין הולך לצדי; הדופק שלו כעת מתואם לשלי. האיש שפעם התקשה לומר “בי” בקול עדיין לוחש זאת לפעמים, רק כדי לשמוע איך הטמפרטורה של המילה השתנתה על לשונו.

אני לומד להודות לכל גרסה של עצמי שהביאה אותי לכאן. אף אחת מהן לא הייתה טעות. הן היו אבות-טיפוס — טיוטות של אותה סקרנות פרועה, כל אחת אמיצה מעט יותר מקודמתה. יש אש יציבה שנשרפה דרך הגיל, והן היו החומר להצתתה. הגרסה הזו של עצמי היא רק התרגום האחרון של התמדה — ושל קביעות.

פעם חשבתי שהמרד מסתיים ברגע שמוצאים את המילים הנכונות. עכשיו אני רואה שהוא רק משנה תחביר. הוא הופך לבחירה להמשיך ללמוד כשכולם מצפים ממך להרצות. דור Z קורא לזה שמחה רדיקלית — האמנות של הצהרת הרוך ככוח. אני לא עומד בשולי הקהל ומנסה לפענח את השפה שלהם, חושש שהשליטה שלי בה כבר פגה. זהו קאנון חדש, וההזמנה פתוחה. הם לא מבקשים אישור; הם מציעים שיתוף פעולה. ואני בוחר להיות בחדר, לא בפיד — אסיר תודה לכך שהפיד היה גלגל הצלה כשהחדר נעלם.

התחלתי להופיע שוב, הפעם כתלמיד. בערבי קריאה שבהם משוררים מותחים את המגדר עד שהוא שר; במופעי דראג שבהם הקאנון נכתב מחדש במראבו ובמטפורה; בסדנאות שבהן מישהו שנולד לדקדוק חופשי יותר מסביר איך התחביר עצמו יכול להתכופף כמו גוף. אני רושם הערות. שואל שאלות. משתדל לא לדבר יותר מדי.

מה שאני מעריך היום — האמנות, הוודאות, הכאוס — הוא התזכורת להתרסה שהתגלמה בבשר. ביצענו התנגדות עם שלטים וסיסמאות. הם עושים זאת עם תחביר, כינויי גוף, והעזה עצומה לא לבקש רשות. איני רוצה להדריך מישהו לגרסת החירות שלי. אני רוצה להמשיך להרוויח את הזכות להתקיים לצד שלהם. זו המרדנות האמיתית: להישאר חדיר, לסרב להתאבן, לאפשר לשפה ולתשוקה לחנך אותי מחדש מדי יום.

והדופק הזה של הגילוי? הוא עדיין כאן — דופק דרך קווי הבס וההברות של דור חדש. פעם חשבתי שחוכמה פירושה להחזיק בתשובות. עכשיו אני יודע שהיא ללמוד איך להישאר סקרן. סקרנות היא המשמעת שלי עכשיו. אני מתעורר לעולם שכבר מהמהם מההמצאה של מישהו אחר — כינוי גוף חדש, מחאה חדשה, דרך חדשה לספר סיפור שלא סופר מספיק. אני לא צריך לעמוד בקצב; אני צריך להישאר פתוח.

לפעמים זה פשוט כמו לקרוא שיר ולהרגיש את הדופק שלי מסתנכרן עם הדופק של המשורר, בלי שמפריע לי עד כמה אנחנו לא דומים במראה. זה, אני מזכיר לעצמי, מה שנראה כמו שושלת חיה. לא ירושה — חילופין. אני מקווה שיאמרו שנשארתי סקרן. אף שאני יודע כמה בקלות סקרנות יכולה להתקשות לוודאות אם לא שמים לב. ואם מישהו ישאל, אני עדיין מצמיד פעלים — מנסה לשמור על השפה חיה מבלי לתת לה להתייצב למשהו קל מדי להבנה.